מאמר של מטפל/ת · נשימה מעגלית

לנשום כדי לחיות: מבוא לנשימה מעגלית

MOR YOGEV, מטפלת בנשימה מעגלית · 9 דקות קריאה · 7 בנובמבר 2026

אישה שוכבת על מזרן, ולידה מנחה שמלווה אותה
צילום: Angelina Sarycheva / Unsplash

מה היא נשימה מעגלית (ריברסינג), מאיפה היא באה, מה קורה בשלושת השלבים של סשן, מה המחקר יודע עליה עד היום, ולמי היא לא מתאימה.

בדרך כלל, כשאנחנו חושבים על נשימה, אנחנו חושבים על הרגעה וויסות. ובאמת, קיימות אינספור טכניקות של נשימה איטית או עמוקה, שמטרתן המוצהרת היא להביא לרגיעה ולהפחתה של מתח, או לסנכרון מיטיב של מערכות פיזיולוגיות. אבל למעשה, נשימה היא הרבה יותר מזה.

בקצה השני של הסקאלה עומדות טכניקות שמטרתן כמעט הפוכה, ובמקום רגיעה הן עלולות לעורר סערה גדולה. אבל לשם מה? מדובר על משפחה של טכניקות, שנועדו להניע תהליכים עמוקים של טרנספורמציה. טרנספורמציה רגשית שעוברת פעמים רבות דרך סערה גדולה. סערה יזומה ומכוונת, שמטרתה שיפור, עיבוד, פריקה, תהליכיות. נשימה שאומרת: באנו לעבוד. באנו לעבור תהליך עמוק, לעיתים ארוך, שמבקש לשקם, לרפא ולהעצים.

אחת הטכניקות הללו, ואולי המרכזית שבהן, היא הנשימה המעגלית, הידועה גם בכינוי נשימת ריברסינג. עליה נדבר כאן.

רגע של נחת

בואו נעשה ניסוי. עצמו עיניים, קחו נשימה עמוקה, ולאט לאט תרפו. איך ההרגשה בגוף? רגועה יותר? נעימה יותר? ואולי דווקא מעקצצת, ולא שקטה?

ועכשיו, כשאתם כבר לא נושמים נשימה עמוקה ומכוונת, האם הפסקתם לנשום?

ודאי שלא. זו אולי נשמעת כמו שאלה מיותרת, אבל היא מגלה לנו משהו עמוק וחשוב. מערכת הנשימה היא אחת המערכות הבודדות בגוף האדם שפועלות הן באופן אוטונומי והן בשליטה רצונית. ומה זה אומר? זו מערכת שעובדת כל הזמן, בין אם נתכוון לכך ובין אם לא, אבל בו בזמן אפשר בכל רגע לקחת את ההגה ולכוון אותה, אם נבחר בכך. זו תופעה פיזיולוגית מיוחדת, שמחברת בין הגוף לנפש ובין החומר לרוח, ומבחינה פילוסופית, אך גם מעשית, הופכת את הנשימה לגשר בין הסביל לפעיל ובין המודע ללא מודע. והגשר הזה הוא אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הנשימה המעגלית.

לחיות בתנועה מתמדת

נשימה מחוברת, או נשימה מעגלית, היא שם כולל למשפחה של טכניקות, שהמאפיין המשותף להן הוא רציפות הנשימה. בעודכם קוראים את המשפט הבא, נסו לשים לב לדבר הבא: בנשימה רגילה, בין סוף הנשיפה לבין תחילתה של השאיפה הבאה, ישנה עצירה קטנה, כמעט בלתי מורגשת. נשימה מעגלית, כשמה כן היא, היא נשימה ללא העצירה הזו. בזמן תרגול של נשימה מעגלית הנושם מחבר את נשימותיו ומבטל את אותה עצירה באופן רצוני: השאיפה פעילה, הנשיפה רפויה, והשתיים נשזרות זו בזו כמעגל, בדרך כלל מעט יותר עמוק ומהר מהרגיל.

מחקרים ראשוניים מצביעים על כך שנשימה מעגלית עשויה לעורר שינוי במצב התודעה, שעל פי דיווחי משתתפים מלווה בחוויות מיסטיות כגון תחושות של אחדות, של התרחבות גבולות העצמי ושל שלווה עמוקה שכאשר משווים אותן לחוויות המדווחות לאחר שימוש במינון טיפולי של פטריות פסילוסיבין ו-LSD נמצא ביניהן דמיון רב. גם ברמה של החוויה האישית, מתרגלי נשימה מעגלית משתפים כי סוג זה של נשימה מביא לחוויות עמוקות ועוצמתיות, ולמצב תודעה דמוי חלום, המציף את האדם הנושם בזיכרונות, רגשות ותחושות גופניות עזות, שמאפשרות, לדבריהם, עיבוד עמוק ומיטיב. השימוש בנשימה כאמצעי לשינוי של מצב התודעה מלווה את האנושות מזה אלפי שנים, ומופיע בפראנאיאמה של היוגה, כמו גם בפרקטיקות בודהיסטיות, שמאניות, סופיות וילידיות רבות. הצורה המערבית המוכרת של הנשימה המעגלית נולדה בארצות הברית, בסוף שנות השישים ובשנות השבעים, ובשני מסלולים שונים.

המסלול הראשון הוא הריברסינג (Rebirthing) של ליאונרד אור. לפי סיפורו של אור עצמו, חווית הריברסינג הראשונה שלו התרחשה ב-1962. בעודו שוכב באמבטיה חמה, הוא החל לנשום באופן ספונטני נשימה מחוברת, ולאחר זמן מה שקע לתוך מצב תודעה שונה שהוביל לכך שלא הצליח לצאת מהאמבטיה למשך כשעתיים. בשנים שלאחר מכן העמיק בחקר ופיתוח הטכניקה והחוויות הללו, שלדבריו חווה בהן מחדש את רגע לידתו ושהותו ברחם. ומכאן שמה, "ריברסינג", לידה מחדש (ולא נשימה מחודשת, כפי שניתן לחשוב), שנשאר איתה עד היום. הרעיון שאפשר לחזור בנשימה לרגע הלידה עצמו הוא תיאוריה שהמדע לא אישר, אבל הנשימה כדרך לפגוש רגשות וזיכרונות דרך הגוף המשיכה לחיות, והיא עיקר מה שנותר מהשיטה.

המסלול השני הוא הנשימה ההולוטרופית של הפסיכיאטר סטניסלב גרוף ורעייתו כריסטינה. גרוף חקר טיפול בעזרת LSD, וב-1968 כשהשימוש בו נאסר בארצות הברית, חיפשו השניים דרך להגיע למצבי תודעה דומים ללא חומרים פסיכואקטיביים, ומצאו אותה בנשימה מהירה ומחוברת. בעוד שבריברסינג נהוג יותר לנשום דרך האף, והמנחה הוא זה שמכוון את הנשימה, בהולוטרופית נושמים לרוב דרך הפה, עם מוזיקה עוצמתית, ובדרך כלל בזוגות, כשאחד נושם והשני מלווה. עבודתו של סטניסלב גרוף מעניינת במיוחד משום שהיא חוצה את הגבול שבין מחקר פסיכיאטרי, חוויה רוחנית ונשימה. גרוף נולד בפראג ב-1931, וחקר שם LSD במכון המחקר הפסיכיאטרי. ב-1967 עבר לארצות הברית, ובשנים 1973 עד 1987 עבד במכון אסלן שבקליפורניה. את המצבים שבהם התודעה נעה לעבר שלמות כינה "הולוטרופיים" (מהמילים היווניות "שלם" ו"תנועה לעבר"), ובעקבות העיסוק בהם פיתח "מפה מורחבת של הנפש", שכוללת, לצד חיי הפרט, גם שכבה הקשורה לחוויית הלידה ושכבה טרנספרסונלית, החורגת מגבולות העצמי. פרויקט חייו היה עיסוק שיטתי במצבי תודעה הולוטרופיים לצרכי ריפוי, חקירה עצמית ומימוש רוחני, מה שמכונה פסיכונאוטיקה, כש"פסיכונאוט", או בתרגום חופשי "מלח של הנפש", הוא אדם היוצא למסע פנימי כדי לחקור את נפשו. את משנתו סיכם גרוף בספרו The Way of the Psychonaut, דרכו של הפסיכונאוט, בן שני הכרכים, שיצא ב-2019. הכרך הראשון שלו אף תורגם לעברית.

מאז צמחו שושלות ובתי ספר רבים, חלקם בעקבות אחד המסלולים, חלקם בשילוב ביניהם ועם גישות אחרות, ולכל אחד שם ומסורת משלו, אך מה שמשותף לכולם הוא העיקרון: נשימה מחוברת, בלי עצירה.

שלוש מערכות בנשימה אחת

סשן ריברסינג טיפוסי, כפי שמתארים אותו מנחים ומתרגלים, נמשך בדרך כלל כשעה וחצי, לרוב בשכיבה, בליווי מוזיקה ובהנחיית מנחה. ולמרות שאין שני סשנים זהים, אפשר לזהות בו קשת בשלושה שלבים.

השלב הראשון הוא שלב הפתיחה, שנמשך בין דקות ספורות לכרבע שעה. בשלב זה התודעה עדיין רגילה, הנושם מוצא את הקצב והעומק הנכון לו, ומחבר בין השאיפה לנשיפה באופן מכוון. זהו שער הכניסה אל השלב השני והסוער, ולכן מביא איתו לעיתים התנגדויות של הגוף או הנפש שיכולות לבוא במיני צורות, לכן המנחה מכוון להמשיך ולנשום. לאחר כמה דקות הגוף מתחיל להגיב ותחושות גופניות מתחילות להופיע: חום או קור, עקצוץ בידיים ובפנים, ולעיתים התכווצות לא רצונית של האצבעות או הפה, שנקראת טטניה. ואז, בשלב כלשהו, משהו משתנה. מגיעה ההתמסרות. הנשימה כבר לא דורשת מאמץ, והיא כמעט נושמת את עצמה. התודעה עוברת למצב חצי היפנוטי שדומה לחלימה, וכאילו מתפרקת. מה שעולה אינו סיפור רציף, אלא רסיסים. שברי זיכרונות, שברי רגשות, שברי תחושות בגוף, שלא תמיד מתחברים זה לזה. אפשר לבכות, לצחוק, לרעוד, ואפשר גם פשוט לצפות. עבור רבים זה השלב העוצמתי והמאתגר ביותר.

השלב השלישי הוא שלב האינטגרציה, שמגיע בערך אחרי ארבעים וחמש דקות של נשימה. הנשימה מתרככת, הגוף והתודעה מתיישבים, השברים מתחילים להתחבר, ומתרגלים מתארים תחושה של אחדות, שבה הכול מתבהר ומה שנשאר הוא שקט והקלה, רגשית וגופנית, והרפייה עמוקה. ולעיתים אף תובנה משמעותית ועוצמתית. בשלב הזה נהוג להישאר ולשכב, לנוח, להרגיש. בתרגולים קבוצתיים לעיתים גם נפתח מרחב של עיבוד ושיתוף החוויה עם הקבוצה.

למבנה המשולש הזה יש הסברים בשני עולמות. ההסבר הפיזיולוגי מתחיל בפחמן הדו-חמצני. נשימה עמוקה, מהירה ורציפה מוציאה אותו מהגוף מהר יותר ממה שהגוף מייצר אותו, ורמתו בדם יורדת. יחד איתו משתנה חומציות הדם, מצב שנקרא אלקלוזה נשימתית, והוא מסביר את העקצוצים ואת התכווצות האצבעות. מחקר מ-2025 מצא שהירידה הזו קשורה גם להופעת מצבי התודעה המשתנים שהמתרגלים מדווחים עליהם.

ההסבר הרוחני והפסיכולוגי מספר סיפור אחר, סיפור של שחרור והתמסרות. בשלב ההצפה, כך מסבירות המסורות, מה שהיה כבוש, מודחק או אחוז בגוף ובנפש מקבל מקום ועולה אל פני השטח, ובשלב האינטגרציה הוא מתיישב ומקבל משמעות. לפי מייסדי הזרמים המרכזיים, גרוף ואור, השלב השלישי הוא לב ליבו של התהליך, המקום שממנו מגיע הריפוי.

ושני ההסברים, שנדמה כי כל אחד מהם עומד בקצה אחר של הסקאלה, האחד בשפת הגוף והשני בשפת הנפש, אולי מספרים את אותו סיפור בשתי לשונות. כשהנשימה מואצת, זרימת הדם למוח פוחתת, והמערכת העצבית נעה לעבר עוררות. אם ההשערה נכונה, מה שהפיזיולוגיה מתארת כהחלשה זמנית של הבלימה, המסורת מכנה התמסרות, ומה שהפיזיולוגיה מכנה הצפה, המסורת מכנה עלייה אל פני השטח. החומה שנבנתה שנים רבות כדי להגן נסדקת לרגע, ומה שמאחוריה יוצא. אך גם כאן מדובר בהשערה, והמחקר רק מתחיל לבדוק אותה.

המחקר פותח את הדלת

כשהגיעה הנשימה המעגלית למערב, היא מוקמה ככלי השייך לעולמות הרוח והטיפולי אלטרנטיבי, שאינו מתאים לאלו המבקשים לעצמם לעבור טיפול רגשי מקובל וסטנדרטי. בשנים האחרונות, ישנה מגמה חדשה ומעניינת ונשימה מעגלית הפכה לאמצעי מוכר ומקובל יותר, ובמקביל עולם המחקר מתחיל לפתוח אליה את הדלת. מחקרים רבים מהשנים האחרונות עוסקים בנשימה מעגלית, ומנסים לענות על השאלות הרבות שטכניקה זו מביאה איתה. סיבה מרכזית לכך קשורה לעולם הפסיכדליה. מחקרים בחומרים פסיכדליים הראו שחוויות תודעה עמוקות, מהסוג שמכונה לעיתים חוויות מיסטיות, קשורות להטבה פסיכולוגית במצבים כמו חרדה, דיכאון והתמכרות, וכשחוקרים התחילו לבחון נשימה מעגלית, התברר שאצל חלק מהמתרגלים היא מעוררת חוויות הדומות לכך במהותן. זה מעלה השערה מעניינת: אולי גם הנשימה מאפשרת מצב תודעה שבו תהליכים פסיכולוגיים מיטיבים נעשים נגישים? אבל כאן צריך להיזהר, כי זו עדיין השערה שלא התבררה, ואמנם מנחים ומתרגלים רבים מדווחים על הקלה, תובנה ושינוי, אך התחום צעיר, הראיות המחקריות מעורבות והמחקר עדיין בחיתוליו.

אז מה אפשר לומר? נשימה מעגלית היא כלי מעניין ועוצמתי ויש חשיבות גדולה לכך שהמחקר בו ימשיך: כדי להבין את המנגנון, כדי לדעת למי הוא מתאים ולמי לא, וכדי להבדיל בין מה שהנשימה עושה לבין מה שעושה השאר. והדרך עוד ארוכה, אבל שמחה וטובה. ובעיקר, מלאת אוויר ורוח, ומרוממת לב ונפש.

כמה התוויות חשובות

נשימה מעגלית היא נשימה אינטנסיבית, ולכן היא אינה מתאימה לכולם. בהנחיות של הזרמים המרכזיים מקובל להמליץ שלא לתרגל, או לתרגל רק אחרי התייעצות עם רופא, במקרים של מחלות לב וכלי דם, לחץ דם חריג, מחלות נשימה, אפילפסיה, התעלפויות, מפרצת מוחית, גלאוקומה, היריון, התקפי פאניקה ומחלה נפשית חמורה. גם החוקרים שבדקו את הנשימה הזו בניסויים הוציאו מהם אנשים עם חלק מהמצבים האלה. מומלץ לתרגל בליווי מנחה מנוסה, ובמקום שבו אפשר לעצור בכל רגע. עקצוץ, חום ורגשות עזים הם חלק צפוי מהתהליך, אבל סחרחורת חזקה, כאב בחזה או חרדה שרק מתגברת הם סיבה להאט או להפסיק את הנשימה ולפנות למנחה.

מקורות

המאמר נכתב על ידי המטפל/ת ומשקף את הניסיון המקצועי שלו/ה. מה שהמחקר אומר על נשימה מעגלית - בעמוד השיטות. ההתאמה אינה ייעוץ רפואי ואינה תחליף לבדיקה אצל רופא/ה.

להתחיל את השאלוןלכל המאמרים